אין כל הדברים אמורים אלא – הביטוי ״במה דברים אמורים״ מתייחס לפיסקה הקודמת התכופה בלבד. אבל כאשר המגבלה המוצעת מתייחסת לכל מה שנאמר מהתחלת העניין הנידון קודם ולא רק לפיסקה האחרונה, כי אז פותח רבינו כך: ״אין כל הדברים אמורים אלא״ (ראה למשל הלכות
עבודה זרה י,ז ולקמן טז,ב). גם כאן, הדברים מתייחסים לכל הנאמר מהתחלת הפרק, ויש בכך הדגשה שבדווקא כתב שם (הלכה א): ״שלי הוא ואני הפקדתיו אצלך וכו׳ ״.
אבל אם טען שכלי זה היה שלו וכו׳ – מקור דין זה הוא מן הגמרא
בבא קמא קיד,ב המובאת לפנינו (ד״ה יצא לבעלים) ומבואר עוד לקמן בהלכה ז-ח. אלא שרבינו שינה את סדר ההלכות כי יש להקדים מקרה ״אין לו טוען״ למקרה של טענות מתנגדות. כמקור יש להוסיף רק את הגמרא
שבועות מו,ב:
...ולא אמרן אלא זה אומר ״שאולין״ וזה אומר ״לקוחין״, אבל גנובין – לאו כל כמיניה, לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן.
שהרי אין לו טוען – ראובן אינו טוען ששמעון נטל ממנו את הכלי שלא ברשות, אלא מטיל את האחריות על גנב אלמוני או על אבידה בעלמא. גם שמעון אינו מודה על שום קשר בינו לראובן, אלא טוען שקנה את הכלי מיד אדם אחר. כיון שלא יצא שם גניבה הרי שטענתו של ראובן אינה טענה כלל, ומדוע שיחזיר לו שמעון את הכלי?
...אם טען, ״שלי היה ונגנב ממני והריני מוצאו בידך ואביא עדים שהיה שלי״, וזה אומר, ״אחרים מכרוהו לי״, אפילו בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר מעמידין אותו בידו שאין כאן טוען.
המאירי מדבר על מקרה שאומר ״אביא עדים״, אבל רבינו כתב ״והביא עדים״ הואיל והוא מנגיד למקרה של ״הפקדתי אצלך״ או ״השאלתיהו לך״, ולכן במקביל הוא טוען שהכלי הזה היה שלו וכבר הוכיח טיעון זה, אבל אם עדיין לא הביא ברור שאין לו שום טענה כל עוד שלא הביא עדים, וגם אם כבר הביא עדים אין כאן טוען, ובודאי שכיון שלא טוען עליו ״אינו נשבע כלל״.
יצא לבעלים הראשונים חזקה וכו׳ – משנה בבא קמא י,ג: המכיר את כליו ואת ספריו ביד אחר, אם יצא לו שם גנבה בעיר – ישבע כמה הוציא ויטול. ואם לאו – לא הכל ממנו, שאני אומר, מכרן לאחר ולקחן זה ממנו.
פיהמ״ש שם: במה דברים אמורים? בשהיה אדם זה שאינו עשוי למכור אותם דברים שטוען שנגנבו לו ויצא שם גנבה בעיר. ואיני צריך לבאר שהוא צריך שני עדים שיעידו שאלו כליו היו, ואלו ספריו היו, לפי שזה ברור. אבל אם היה דרכו למכור כליו וספריו, אין דנין בו דין זה, אלא אם לנו אצלו אנשים, ובבקר נמצא ביתו חתור, ואותם אנשים שלנו אצלו כבר יצאו דרך אותה המחתרת, וכליו וספריו של בעל הבית בידיהם – אז דנין לו כמו שהזכיר. וכבר ביארנו כמה פעמים שכל מקום שנאמרה במשנה שבועה, היא שבועה בתורה.
וכי יצא לו שם גניבה בעיר מאי הוי? ליחוש דילמא זבנינהו, והוא ניהו קא מפיק שמא! אמר רב יהודה אמר רב, כגון שבאו בני אדם בתוך ביתו, ועמד והפגין בלילה ואמר, ״נגנבו כליי!״. כל שכן, עילא מצא! רב כהנא מסיים בה משמיה דרב, כגון שהיתה מחתרת חתורה בתוך ביתו, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבורקראות של כלים על כתפיהם, והכל אומרים, ״נגנבו כליו של פלוני״. ודלמא כלים הוו, ספרים לא הוו! אמר רב חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן, כגון דקאמרי נמי ספרים. וליחוש דלמא זוטרי, וקא טעין רברבי! אמר ר׳ יוסי בר חנינא, דקאמרי ספר פלוני ופלוני. ודלמא הוו עתיקי, וקא טעין חדתי! אמר רב, כגון דאמרי הללו כליו של פלוני, הללו ספריו של פלוני. ומי אמר רב הכי? והאמר רב, בא במחתרת ונטל כלים ויצא – פטור. מאי טעמא? בדמי קננהו! הני מילי דקננהו בבא במחתרת, דמעיקרא מסר נפשיה לקטלא, אבל הני כיון דלא מסרו נפשייהו לקטלא – לא. אמר רבא, לא שנו אלא בעל הבית העשוי למכור כליו, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו, לא צריך לאהדורי עליה כולי האי. ודלמא איצטריך ליה זוזי וזבין! אמר רב אשי, הרי יצא לו שם גניבה בעיר.
פירש רבינו ברוך הספרדי (ספר הנר בבא קמא,
ר״ה מן, עמ׳ קה):
אמר רבא, לא שנו כל אלו הדברים והבדיקות אלא לבעל הבית שעשוי למכור כליו, אבל שאינו עשוי למכור כליו – ביצאת שם גניבה סגי ליה אע״ג דליכא מחתרת.
ולמעלה בקודש כפירוש זה כתב רב האי גאון במשפטי שבועות חלק ב שער יט ד״ה השער י״ט:
השער י״ט המכיר כליו וספריו ביד אחר. והוא כגון אדם שראה בגדיו וספריו ביד אחר ואומר שנגנבו ממנו והאחר טוען שקניתים בשוק. הדין בזה שישבע מי שנמצאים בידו אלו הדברים כמה נתן בקנייתם ויטול מן בעל הכלים ויחזיר לו נכסיו. ובזה הדין צריך דרכים הרבה ובו אמרה המשנה
(בבא קמא קיד,ב): המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו. וזה על ב׳ דרכים. האחד שיהיה מנהג לאדם זה למכור כלי ביתו. השני אם יהיה אדם שאין מנהגו למכור כלי ביתו. ובזה צריך ה׳ דברים, שימצא ביתו חתור ושילינו באותו הלילה אנשים בחצרו ויצאו ועל כתפיהם כריכות של כלים והוא עמד וצעק כלי נגנבו כלי נגנבו ונודע לבני המקום שאילו כלי פלוני שנגנבו לו. ובזה אמר המשנה אם יצא לו שם גניבה בעיר; עוד אמרו בגמרא: אמר רב יהודה אמר רב, כגון שבאו בני אדם ולנו בתוך ביתו ועמד והפגין בלילה נגנבו כלי נגנבו כלי. עוד אמרו: אמר רב כהנא, מסיים בה משמיה דרב נחמן כגון שהיתה לו מחתרת חתורה בתוך ביתו ואותם בני אדם שלנו בתוך ביתו יצאו ואנבוקראות של כלים על כתפיהם והכל מסיחין ואומרים נגנבו כליו של פלוני. עוד דרך ששי עם אלו שיהא דבר מבואר שאלו כליו של זה האיש הם בעצמם של תובע כמו שאמרו אמר ר׳ אבהו, דאמרי הללו כליו של פלוני הללו ספריו של פלוני. ואלו הדרכים כולם צריכין אנו לדקדק על אדם שדרכו למכור כגון אלו הדברים בתוך ביתו ואנו חוששין שמא מכרם וזה קנאם עוד מן הקונה ועל כן חפצנו לדקדק אחריו כל זה. אבל אם הוא אדם שאין דרכו למכור כגון אלו הכלים אינו צריך לדקדק אחריו כל זה, אלא כיון שיצא עליו שם גניבה בעיר דין הוא ליטול כליו אחרי שיתן דמי קנייתו בשבועת הקונה. כמו שאמרו: אמר רבא, לא שנו אלא בבעל הבית העשוי למכור את כליו, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו לא צריך כולי האי. ודילמא איצטריכו ליה זוזי וזבין? אמר רב אשי הרי יצא לו שם גניבה בעיר.
וכן כתב בספר המקח והממכר שער ל (בני ברק תשנ״ד עמ׳ שטז):
הדין השני שאם לא נודע אותו שהכיר הכלים שימכור כמות אלו חפצים והעידו עליו שראו אלו הכלים ונשמע במקום שנגנבה לו גנבה – אין צריך לשאר הראיות שאמרנו אלא הרי זה נוטל את שלו ויחזיר לו דמיו, כדגרסינן: אמר רבה, לא שנו אלא בבעל הבית העשוי למכור את כליו, אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו לא צריך כולי האי.
רבא משמיענו שאם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו הרי שאינם יוצאים מחזקתו, ולפיכך גם אם רק ״יצא לו שם גניבה בעיר״ ואין הוכחות נוספות על כך, מי שהכלים בידו חייב להחזירם אלא שיישבע כמה שילם ויטול דמיהם מבעל הבית מתקנת השוק.
גם כלים העשויין להשאיל ולהשכיר אינם יוצאים מחזקת בעליהן, כי פרנסתן של בעליהן היא מהשכרתם והשאלתם דווקא ואינם מוכרים אותם, לפיכך גם עליהם חלה תקנת השוק אם ״יצא לו שם גניבה״ בלבד.
מאידך, כלים אשר בעל הבית עשוי למכרם ואינם עשויים להשאיל ולהשכיר, אינו נאמן לתבוע כליו חזרה רק ביציאת קול גניבה בלבד וצריך דווקא ״שיצאו לבעלים הראשונים חזקה שנגנבו כליהם״, דהיינו בכל הראיות שנמנו גמרא והיינו שלנו בביתו וחתרו במחתרת וכו׳, אבל בלי כל ההוכחות לגניבה – המוציא מחבירו עליו הראיה.
אע״פ שבסוגיא הנ״ל לא הוזכר האם הכלים עשויים להשאיל ולהשכיר, הואיל וכבר נידון עניין זה לעיל, לפיכך ראה רבינו להסביר גם כאן מה הן השלכותיה של הבחנה זו, ובפרט שרבינו מסיק הלכה מן העובדה שהגמרא בסוגיא זו אינה מבחינה בין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר לכלים שאינם, כמבואר בתשובת רבינו (בלאו סי׳ תכט) שהבאתי לקמן (הלכה י ד״ה ושאר הספרים).
פסיקתו של רבינו בהלכות הללו נתלבטו בה הרבה, ויש להאריך קצת בביאור גישתו הייחודית הבנויה על שתי הנחות יסוד:
א) כאשר באים לפנינו בעלי דין, עלינו לנסות להכריע בין טענותיהם בלי להחזיק אותם שקרנים. עיקרון זה הוא שכבר הציגו רבינו לעיל ביחס לטענות בעלי דינים (ו,א), שאנו תופשים שגם התובע ״אפשר שידמה שהוא (= הנתבע) חייב, והוא אינו חייב״, וגם הנתבע ״שמא טועה הוא בדעתו...וידמה בדעתו שנפטר מן החוב״. לפיכך דורשים מהם לברר ולהבהיר את טענותיהם, ולהסביר אותם ולהציע אמתלאות ככל שמתקבלות על הדעת עד כמה שאפשר – הכל כדי שלא להחזיק אותם שקרנים. ולא עוד, גם אם הכחישו עדים טענת הטוען, יש מקרים שאנו מוציאים את דברי העדים מפשוטם ותולים אנו ״שאין העדים זוכרין״ כדי שלא יוחזק הטוען כפרן (שם,ד). מובן מאליו שזה ניתן רק אם הם אינם מעלים טענות חד-משמעיות הסותרות זו את זו באופן ישיר.
ב) כאשר אין ראיות ברורות על עובדות היסוד, תפקיד בית הדין הוא לבדוק את כל האפשרויות ולהעריך מה היא ההסתברות של כל אחת מהן ובכך להכריע איזו מהן היא המסתברת יותר. עיקרון זה ניסח אותו רבינו כך (מורה ב,כב): ״שכל מה שלא עמדה בו ההוכחה – צריך להניח שני הקצוות הנגדיים באותו הדבר, ורואים מה שמחייב כל אחד מן הנגדיים מן הספקות, וקובעים לדעה את שספקותיו פחות״. (יש וניתן לחשב במדויק את ההסתברות של כל אפשרות, כגון שעשה רבינו בהלכות בכורים יא,ל וביארתי את דעתו בספרי עיונים במשנתו של הרמב״ם, פרק ו: המושג ״אפשר״ במחשבת ההלכה והמדע, עמ׳ קפה1). יש לעמוד במיוחד על מסקנת הכלל הנ״ל: קובעים לדעה את שספקותיו פחות – כלומר, אם ישנן כמה אפשרויות חלופיות וההסתברות של כל אחת מהן היא קטנה, מכל מקום יש להעדיף את זו שהסתברותה גדולה יחסית לאחרות אע״פ שאינה גדולה במוחלט.
בנידון שלנו אנו דנים על חפץ שהיה בבעלותו של התובע, שהרי עדים מעידים על כך, ועכשיו מחזיק בו הנתבע. השאלה שעליה סובב כל הדיון היא: איך יצא החפץ מרשותו של התובע, באופן שטענותיהן של התובע ונתבע שתיהן אמת?
אם החפץ יצא מרשותו של התובע באופן חוקי, ישנן שתי אפשרויות:
א) בעל הבית השכיר או השאיל את כליו.
ב) בעל הבית מכר את כליו.
מאידך, יש אפשרות נוספת – שיצא באופן לא-חוקי:
ג) נגנבו הכלים.
ברם הרואה יראה שאפשרות ג) מוציאה מכלל אפשרות ב) אבל אינה מוציאה מכלל אפשרות א), כיון שאם בעל הבית השאיל או השכיר יתכן שהחפץ נגנב או על ידי השואל או נגנב ממנו.
בסתם אפשרות שנגנבו (ג) אינה סבירה שהרי ״אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן״
(שבועות מו,ב), אלא אם כן יצא קול גניבה. אולם קול בלבד אינו אמין ביותר הואיל ויתכן שבעל הבית עצמו הוציאו כפי ששאלו בגמרא.
אלא שאז יש לשקול שיקולים נוספים:
(1) אם בעל הבית אינו עשוי למכור את כליו וגם הכלים אינם עשויים להשאיל ולהשכיר, האפשרויות א) וגם ב) הסתברותן היא כמעט זניחה ואין לנו אלא לסמוך על קול הגניבה. נמצא שאפשרות ג) היא המכריעה.
(2) אם בעל הבית עשוי למכור את כליו, ההסתברות שבעל הבית עצמו מכר את החפץ אינה זניחה. אלא שיש להבחין בין שני מקרים:
(I) הכלים עשויים להשאיל ולהשכיר – אף שיש צד שבעל הבית מכר את כליו, הסיכוי שמכרם הוא קטן יחסית מול הסיכוי שהשכירם, ״שעיקר עשיית אלו הכלים אינו למכירת עצמן...אלא להשאילן לאחרים כדי להנות כנגדן [או] להשכירן וליטול שכרן״ (הלכה ט), ומדוע שהבעלים ימכרם הרי יכול להתפרנס מהשאלתם? מעתה הדין לגביהם כאילו המדובר בבעל הבית שאינו עשוי למכור כליו. אף שיש אפשרות שיצאו מתחת ידו בהשאלה, סוף סוף גם אם השאילם לא יצאו מחזקתו. והרי הוא אינו טוען שלא השאילם אלא רק שבסופו של דבר כלים הללו גנובים הם, ואפשר שאף אם השאילם נגנבו מהשואל או השוכר. ממילא טענתו אפשרית בשני האופנים או שהחפץ נגנב מבעל הבית ישירות והרי אף אם השאילם שמא נגנב מן השוכר או השואל.
לפי זה ברור שאם בעל הבית אינו עשוי למכור כליו וגם הכלים עשויים להשאיל ולהשכיר אין מקרה זה גרוע מהמקרה הקודם וברור שהכלים חוזרים לבעלים ולפיכך לא טרח רבינו לפורטו בהלכות גניבה.
בכל המקרים הללו מעמידים אנו שנגנבו ויחזיר הנתבע כליו לבעל הבית ויגבה מחירם מבעל הבית בתקנת השוק.
(II) בעל הבית עשוי למכור כליו והכלים אינם עשויין להשאיל ולהשכיר – ממילא אלו כלים שעשויים להימכר ואם בעל הבית עשוי למכור את כליו, הסיכוי שהוא מכר גדול יותר מאשר שנגנבו, ואע״פ שיצא קול גניבה יש לחוש שמא הוא המוציא שם גניבה. לפיכך, במקרה זה יעמוד הכלי בידי המחזיק ונשבע היסת.
אבל אם ישנן הוכחות נוספות שנגנבו (כפי שמבואר בגמרא הנ״ל) בכך נוצרה ״חזקה שנגנבו״ – אז אפשרות ג) היא המועדפת ואפילו אם בעל הבית עשוי למכור כליו. זהו שכתב רבינו בהלכה כאן: ״יצא לבעלים הראשונים חזקה שנגנבו כליהם״. כיון שכאן מגמת רבינו להבהיר את חזקת המטלטלין, לא הביא את כל המקרים אלא רק את המקרה הפשוט ביותר, המדגים מתי חלה תקנת השוק וצריך הנתבע להישבע ולהחזיר את החפץ וליטול דמים; לפיכך, ניסחו בקיצור לפי גדרו והפנה את הקורא להלכות גניבה. וממשיך לבאר מתי יהיה הנתבע נאמן. אולם, בהלכות גניבה דן רבינו במי שקנה נכסים גנובים, מה דיניו, מתי יצטרך להחזיר את החפץ ומתי לא. לפיכך שם גם פירט את ציור המקרה בו יש לבעלים חזקה, ולא כתב בלשון קצר כפי שכתב כאן.
נסכם את המקרים השונים בטבלה:
| כלים העשויים להשאיל ולהשכיר | כלים שאין עשויים להשאיל ולהשכיר |
| בעל הבית אינו עשוי למכור כליו | יחזיר הכלים בתקנת השוק | יחזיר כלים בתקנת השוק |
| בעל הבית עשוי למכור כליו | יחזיר הכלים בתקנת השוק | הכלים נשארים ביד המחזיק |
וראה שכל זה פירט רבינו בהלכות גניבה ה,י-יא:
בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גנבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים, או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר – ואם באו עדים שזה כליו של זה, ישבע זה שהן בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מבעל הבית, ויחזיר לו כליו.
היה בעל הבית עשוי למכור את כליו, ולא היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר, אע״פ שיצא לו שם גניבה בעיר, והוכרו כיליו – אינו מחזירן מיד הלקוחות, שמא הוא מכרן לאחרים.
אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו, ועמד וזעק בלילה, ״נגנבו כלי וספרי!״, ובאו (בני אדם) [שני עדים] ומצאו מחתרת חתורה, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות שלכלים על כתפיהם, והכל אומרים, ״הללו כיליו וספריו של פלוני״, הרי זה נאמן. וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול מבעל הגנבה, ויחזיר לו כליו.
ולעיל שם (ה,ב) הסביר: ״חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק״.
ראה מה שביארתי שם והשלם לכאן.
טען אתה מכרתו לי וכו׳ – זהו בעצם הדין שכבר נתבאר לעיל (הלכה א), אולם דווקא ״אם לא היה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר״, והביאו רבינו כאן שוב להנגיד למבואר בראשית ההלכה. במקרה הזה המחזיק טוען טענה הסותרת לגמרי את טענת התובע. על כרחך אחד מהם משקר, שהרי התובע מסתמך על טענת גנובה והמחזיק מכחיש ואומר שהתובע עצמו מסר לו את הכלי הזה. הואיל וכאן אי אפשר לפרש את טענותיהם באופן שיהיו שניהם טוענים אמת, חזר הדין שכל שתחת ידו שלו הוא וישבע היסת ויפטר.
מעתה נמצאנו למדים מראש ההלכה שתקנת השוק היא, שאע״פ שחייב המחזיק להחזיר את החפץ, מכל מקום יש לו לגבות את המחיר שטוען ששילם עבורו. כלומר, יש לו זכות לגבות מן התובע ללא ראיות מה שהוציא, וצריך שבועת הנוטלין בלבד. מזה ניתן ללמוד למקרים אחרים שיש לו למחזיק טענת חוב על התובע שיכול לגבות עד כדי שווי החפץ שבידו, אבל לא יועיל לו המיגו שיש לו שיכול לטעון ״לקוח הוא בידי״ לפוטרו משבועה, אלא צריך להשבע בנטילת חפץ ככל הנשבעין ונוטלין.
כתב הרמב״ן במלחמות שבועות פרק שביעי (דף כז,א מדפי הרי״ף):
״...כל הגאונים ז״ל הסכימו שכל המוציא ממון מתחת יד אחר אע״פ שהוא נאמן במיגו נשבע שבועה חמורה...ויש מהם שהביאו ראיה ממה ששנינו: המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול אע״פ שהלה נאמן לומר אתה מכרתו לי״.
ובחידושיו לשבועות מה,א (ר״א ליכטנשטיין, ירושלים תשל״ו, עמ׳ רנה) כתב:
״...והביאו ראיה ממה ששנינו: המכיר כליו וספריו ביד אחר ישבע כמה הוציא ויטול, ואילו טען ממך לקחתים – היה נאמן בשבועת היסת, ועכשיו נשבע ונוטל כעין שבועה דאורייתא וכן במשכון...״.
אם לא היה מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר – כבר ציינתי לעיל שזהו בעצם הדין המבואר לעיל הלכה א: ״כל המטלטלין בחזקת זה שהן תחת ידו״, אלא שבהלכה ב קבע: ״במה דברים אמורים? בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר״. שם אף הוסיף כי שונה מעמדם של כלים העשויים להשאיל ולהשכיר: ״אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר...הרי הן בחזקת בעליהן״. במקביל משלים רבינו את הדיון כאן לקמן בהלכה ז-ח, ויבואר לפנינו. וכאן אציין בקצרה מה שנוגע לעניננו פה.
כבר נתבאר שכלים העשויים להשאיל ולהשכיר מעמדם כקרקע ואינם יוצאים מחזקתם של הבעלים הראשונים. מכח היותם בחזקת מרא קמא גם כאשר הם תחת ידו של אחר, אין זה התופש אותם נאמן לטעון למרא קמא ״אתה מכרת לי״ או ״אתה נתת לי״ אלא אם כן הביא עדים או שטר על כך. ברם, בקרקעות יש עוד אופן שתתקבל טענת ״אתה מכרת לי״ או ״אתה נתת לי״, והוא אם זה שהקרקע תחת ידו ישב בה שלש שנים והמרא קמא לא מיחה בו; בצירוף חזקת שלש שנים יכול הוא לטעון שהמרא קמא מכר לו את הקרקע. אבל לגבי כלים העשויים להשאיל ולהשכיר לא יתכן דין חזקת שלש שנים, שהרי זוהי תכונתם של כלים אלו שהם עשויים לעבור מיד ליד, מיד המשכיר ליד שוכר זה ואחר כך לשוכר אחר וחוזר חלילה. ממילא לעולם לא ימחה המשכיר אם הכלים יצאו מביתו שהרי הוא השכירם וסובר שהם ביד השוכר. לפיכך, לעולם מי שיש תחת ידו כלים העשויים להשאיל ולהשכיר אינו נאמן לטעון למרא קמא: ״אתה מכרת לי״ או ״נתת אותם לי״ ואפילו אין הלה טוען שהשאילם או השכיר לו, הואיל והם בחזקתם של המרא קמא בכל מקום שהם, הרי הם חוזרים אליו.
מיכאן אתה למד – השווה מה שכתב רבינו לר׳ פינחס הדיין (איגרות הרמב״ם, ר״י שילת, ירושלים תשמ״ח, עמ׳ תמג):
...ודבר שהוא מפלפולי אֹמַר בפירוש: ״יראה לי שהדבר כך וכך״...או אני אומר, ״מכאן אתה למד שהדבר כך וכך״.
אמר שלך הן אבל חייב אתה...ישבע...ואחר כך יטול וכו׳ – הקשו נושאי כליו של רבינו, מה חידוש יש בדברים אלו שמשום כך כתב: ״מיכאן אתה למד״, הלא כתב זאת במפורש בהלכה ב: ״טען שהוא משכון בידו, יכול לטעון עד כדי דמיו, ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל, כמו שביארנו״.
נראה שרבינו הוסיף שכל מי שיש מטלטלין של אחר בידו יכול לטעון שבעל הכלי חייב לו עד כדי דמיהם וישבע ויטול, אף על פי שאינו טוען שיש לו זכות מסוימת בחפץ עצמו, אלא שיש לו מיגו שהיה יכול לטעון ״לקוח הוא בידי״ והיה נאמן. מעתה ״מיכאן אתה למד לכל מי שיש לו מטלטלין בידו״, אין זה משנה כיצד הגיע לידו, אין חושדים בו שגנב, ואם יש לו תביעה על הבעלים, יישבע ויטול, אע״פ שאת החפץ עצמו חייב להחזיר. השווה לקמן ט,ב:
ואם אין הכלי נראה בפניהם, הואיל והאומן נאמן לומר ״לקוח הוא בידי״, יכול לטעון עד כדי דמיו, ונשבע בנטילת חפץ ונוטל, כדרך כל הנשבעין ונוטלין, כמו שביארנו.
הכלי שאצל האומן איננו משכון בידו ואף אין לאומן חזקה בכלי, ומכל מקום הוא נאמן במיגו לגבות את חובו עד כדי דמיו של הכלי שתחת ידו, אבל כיון שמודה שהכלי שייך לבעל הבית דינו להישבע ״כדין כל הנשבעין ונוטלין״.
וראה עוד לפנינו י,ג:
...מי שתפס בהמת חבירו שהיתה שמורה, או ביד רועה...והתופס אומר, ״כן הוא, אינה שלי, אבל אתה חייב לי כך וכך״...יכול לטעון עד כדי דמיה, מתוך שיכול לומר ״לקוחה היא בידי״, וישבע בנקיטת חפץ ויטול.
כתב רבינו ״אף על פי שיכול לומר לקוחין הן בידי וישבע היסת ויפטר״ – כלומר, המיגו אינו מועיל לו לפוטרו משבועה חמורה בנקיטת חפץ שהרי כלל הוא בידינו שאין מיגו לפטור משבועה (הלכות מלוה ולוה יג,ג).